המונח "התבגרות" גזור מהמילה הלטינית Adolescere,שפירושה לצמוח או לצמוח לקראת בגרות. מספר רב של הגדרות ניתנו לגיל זה, ביניהן: תקופת מעבר, או גשר, מן הילדות התלותית אל הבגרות, כאשר הדרישה מהאדם הבוגר הינה לספק את הצרכים של עצמו. וכאלו יותר אופרציונליות כגון: תקופה הדורשת הסתגלות חברתית אישית, מינית, דתית, פוליטית, ומקצועית, יחד עם חתירה גוברת והולכת לאי תלות רגשית וכספית בהורים.

בין ההגדרות השונות ניתן למצוא את זו הטוענת כי תקופה זו מתחילה בגיל 12-13 ונמשכת עד שנות העשרים המוקדמות. "האגודה הישראלית לגדילה והתפתחות" הקדימה גיל זה וטוענת כי התקופה מתחילה כבר בגיל 10 ונמשכת עד גיל 21. ביהדות רואים את המתבגר/ת כאחראים מלאים למעשיהם מהיותם בני 12-13. 

התיאוריות הדינאמיות הראשונות של פרויד וממשיכי דרכו כמו מלאני קליין, וויניקוט, קוהוט ואחרים, שמו דגש רב על התפתחות הילד בשנותיו הראשונות וכמעט שלא נתנו את הדעת לגיל זה. הראשון שנתן את הדעת לגיל ההתבגרות ביתר תשומת לב היה סטנלי הול (Stanley Hall ) והוא היה הראשון שפיתח תיאוריה שעמדה בפני עצמה וניסתה להגדיר גיל זה. הול טען כי ניסיון העבר של המין האנושי טבוע גנטית בכל אדם. כל פרט עובר במהלך התפתחותו שלבים הדומים להתפתחות המין האנושי. התפתחות זו מתרחשת באמצעות גורמים פיסיולוגיים ואלו נשלטים ע"י תורשה וכוחות הבשלה פנימיים. הוא הגדיר תקופה זו כ'סערה ומתח' וטען כי תקופה זו תעבור מאליה ויש להתייחס להתנהגות הנער בסובלנות (Arnett, 1999).

אריקסון (1968) פיתח מודל המבוסס על שלבים וטען כי כל אחד מן השלבים מאופיין בקונפליקט בעל שתי תוצאות אפשריות והוא המעניק לשלב את שמו. את השלב של גיל ההתבגרות, בין 12 ל-18, הגדיר אריקסון כקונפליקט של זהות מול בלבול. פיטר בלוס (Blos, 1962) דיבר על "תהליך האינדיבידואציה השני". המשימה בגיל זה, לטענתו, היא הניתוק מהתלות בהורים ובמושאי אהבה משפחתיים אחרים עד למציאת מושא אהבה מחוצה לו ולמשפחתו. תהליך זה דורש התנתקות מן ההורים והתקרבות זמנית אל קבוצת השווים. עם זאת, הקבוצה דורשת מהמתבגר להיכנע לסטנדרטים שלה בתמורה לביטחון שהיא מעניקה, הסכנה היא שתלות אחת, המשפחה, תוחלף באחרת, הקבוצה. מנגד מתבגר שלא יתאים עצמו למודל של 'אחידות' עלול להיחשף ללעג ולהתכחשות.

ההגדרה של גיל ההתבגרות חולקה למספר תחומים. תחומים אלו מקבילים גם לתיאוריות השונות, כאשר כל תיאוריה התמקדה יותר בתחום מסוים:

התחום הפיזי: תקופת חיים שמתחילה בהופעת סימני התפתחות מינית (puberty) ומסתיימת עם סיום הגדילה הגופנית וביכולת להתרבות. שינויים אלו נשלטים ע"י גורמים עצביים והורמונאליים ומושפעים גם מגורמים תורשתיים וסביבתיים. הסימן הראשון לשינויים המיניים מופיע בגיל 9-13.5. מדובר בשינויים מאוד משמעותיים שמתרחשים בפרק זמן קצר יחסית, שעל המתבגר להסתגל אליהם ולקבל אותם כחלק ממנו. על כן, שינויים אלה מלווים בתנודות במצבי הרוח ומודעות מוגברת למראה החיצוני. קיימים הבדלים גדולים בין המתבגרים בהופעת הסימנים והתפתחותם.

התחום הקוגניטיבי: התקופה בה מתפתחת החשיבה ומגיעה לזו המאפיינת אדם מבוגר. מעבר מקונקרטי למופשט, מעבר מסובייקטיבי לאובייקטיבי, יכולת לטפל במציאות מורכבת, יכולת ניסוח, יכולת הכללה, הבנת חוקיות, חשיבה ביקורתית. תפיסת הזמן מתרחבת ומאפשרת הבנה חדשה של רצף בין עבר, הווה ועתיד. בנוסף, בגיל ההתבגרות ההכרה החברתית מתפתחת והחוקים החברתיים אשר המתבגרים מכירים זה מכבר, אינם מתקבלים יותר כמובנים מאליהם. הם מטילים ספק ומתעמתים לגביהם. מתגבר הערעור על המסגרות והמוסדות הקיימים בחברה.

התחום הפסיכו-סוציאלי מתייחס לשני חלקים:

התחום הרגשי: המטלה המרכזית בגיל זה הינה גיבוש הזהות האישית. המתבגר נפרד בשלבים, רגשית, שכלית וחברתית, מהדמויות המרכזיות במשפחתו ומעצב עצמו כישות בעלת זהות אישית נפרדת. תהליך הפרידה מההורים וההשתחררות מהתלות מתבצעים תוך כדי ניכור, התמרדות ועוינות כלפי ההורים. זהו תהליך נורמטיבי, רגיל בגיל ההתבגרות. המתבגר בוחן את הגבולות של מה שהוא עושה ושל מה שהוא רשאי לעשות. במקביל קיים הרצון להמשיך ולהיות קטן, תלוי ונתמך.

התחום החברתי: המתבגר/ת עסוקים יותר ויותר בפיתוח מערכת יחסים עם חברים, פיתוח מערכת יחסים עם בני המין השני ויכולת להשתלב במערך חברתי (זיו, 1984).

תקופת גיל ההתבגרות מוגדרת כשלב מעבר בין תקופת הילדות, המתאפיינת בתלות בהורים, לבין הבגרות, המתאפיינת בעצמאות. זהו מצב גבול שבו יש להגיע לכלל הסתגלויות חדשות, כאלה שתבחנה בין התנהגות הילד לזו של המבוגר בחברה נתונה. גיל ההתבגרות הוא שלב בו המתבגר צריך להגיע לפתרון התלות בהורים ופיתוח עצמאות פנימית פסיכולוגית אמתית.  מצופה ממנו להגיע ליכולת להיות עצמאי בתחומים שונים כגון: אחריות כלפי עצמו וכלפי מעשיו, גיבוש זהות בתחום האידיאולוגי, פתוח עמדות והשקפת עולם כלפי החברה וכלפי עיסוקיו, תפיסת העצמי ביחס לחברים, לבני המין השני וזהות מינית. המשימה המכרעת להתפתחות נורמאלית בגיל ההתבגרות היא חווית נפרדות והיכולת של המתבגר לפעול בנפרד מהמשפחה, תוך ריחוק פיסי ורגשי. הדבר מתבטא בשהייה ממושכת יותר של המתבגר מחוץ למשפחה ובצורך להתנגד ולסרב לה (Blos, 1967).

בתחילת התהליך, שבו מנסה המתבגר ליצור זהות עצמית, קיים פיזור תפקידים. המתבגר מזדהה עם גיבורי סרטים, ספורטאים, מנהיגים ולעיתים ההזדהות היא עד כדי אובדן לכאורה של זהותו הוא. מתוך שעליו ליצור זהות עצמית, נמנע המתבגר מהזדהות עם הוריו ומתמרד נגד ערכיהם ונגד ניסיונם להתערב בחייו הפרטיים. זהו עימות חיובי, שצריך להיות מובן ע"י ההורים. הורים "מבינים מדיי", שאינם מאפשרים קיומו של עימות, מקשים על תהליך היווצרותה של הזהות העצמית. ההתנגדות להורים משאירה את הנער בודד ובנקודת זמן זו הוא מחפש את חברת השווים, במטרה למצוא את זהותו במסגרת חברתית זו. מכאן מקור כוחה של חברת הגיל, והסבר לחוסר נכונותה לקבל את הסוטים מהנורמות שהיא מכתיבה. המתבגר מחפש חיזוק כנגד סכנות פיזור ה"אני" והוא מוצא אותו בדרך של התנהגות וחשיבה סטריאוטיפית. מכאן המשיכה להשקפות עולם קיצוניות המספקות זהות אינה לא מובנת (סמילנסקי, 1988).

1.1.1 חברות וקבוצת השווים בגיל ההתבגרות

חברות היא אחד התחומים המרכזיים בהתפתחותה של אינטליגנציה חברתית. לחברות מגיל צעיר חשיבות רבה. חברים מקדמים את התפתחותם של כישורים חברתיים בזה שהם מספקים לילד גישה סדירה לקבוצות משחק; החברויות מאפשרות צורות מורכבות של משחק; מספקות הדרכה ותרגול בנושאים כגון: פיתוח קוגניטיבי, תפקוד מיני, יצירת קשרים בינאישיים ושליטה באגרסיה. חברים ממלאים גם פונקציות אמוציונאליות, בזה שהם מספקים ביטחון ותמיכה במגוון מצבים חברתיים (סמילנסקי, 1988).

בתקופת ההתבגרות מתפתחת החברות באינטנסיביות רבה יותר מבכל שלב קודם ומבכל שלב מאוחר יותר, מאחר והיא משרתת פונקציות רבות וחשובות בהתפתחות המתבגר ובהתמודדותו. בתקופה זו חלים אצל המתבגר שינויים גופניים, נפשיים וחברתיים ובמקביל עליו להתמודד עם מטלות ביגור חדשות שהחברה המודרנית מציבה לפניו. משום כך הצורך שלו להתחברות ולתמיכה הוא חיוני ביותר. אחת המשימות ההתפתחותיות המרכזיות בגיל ההתבגרות היא פיתוח היכולת ליצור ולנהל מערכות יחסים עם בני קבוצת הגיל, ליצור השתייכות לקבוצה חברתית ובתוך כך מושלמות המשימות ההתפתחותיות של גיל זה. בני הגיל – קבוצת השווים מצויים בשלב דומה של התפתחות, במעבר מילדות לבגרות ולגביו הם מודל להזדהות, פורצי דרכים, יוצרי נורמות ומקני סטאטוס חברתי (סמילנסקי, 1988).

קבוצת השווים הופכת לבעלת עדיפות וחשיבות מרבית בגיל הזה. ההתבגרות הפיזיולוגית, פסיכולוגית וחברתית של בני הנוער מלווה בעליה בעוררות המינית, התעניינות בבני המין השני, בזהות המינית ובמשיכה המינית. קבוצת השווים מרככת במקצת את החרדות הנובעות מן ההינתקות מהמשפחה, ומהווה מעין תחליף לה. הקבוצה מהווה מקור כוח והשתייכות חברתית – מעמדית, החברים בה חווים את אותן החוויות. הם יוצאים מתוך המקום שכביכול "מנודה" של המתבגרים שהם כבר לא ילדים. הקבוצה מספקת ראי או משוב מתמיד ומתמשך, שמעניקים המתבגרים זה לזה, על מנת להתחיל ולבסס את הזהות העצמית שלהם. הקבוצה מאפשרת למתבגר בדיקה וזיהוי של מרכיבי אישיותו וגבולותיו, ללא איום בעונש של דחייה או הרחקה. בנוסף, יוצרת הקבוצה מודלים אלטרנטיביים לחיקוי ההורים שתורמים גם הם לגיבוש הזהות העצמית. הקבוצה יכולה לספק תמיכה חברתית, אוזן קשבת ועצה, ומציעה מקלט שבו יכול המתבגר לחלוק תחושות דומות ולחוש שהוא לא נמצא לבד בכל התהליכים הללו שהוא עובר. כמו כן, קבוצת השווים מהווה מעין "אב טיפוס" לקשרים בעתיד ומלמדת כיצד ליצור אינטראקציה מועילה ומסייעת לפריקת מתח ותוקפנות. עם זאת אין יתרונות ללא חסרונות וסכנות וניתן למצוא כמה כאלה: הלחץ החברתי הולך וגובר. השלבים בהתהוות קבוצה הינם שלבי גדילה המקבילים להתפתחות האנושית. שלבים אלו רצופים תמיד מאבקי כוח, תחרותיות והתנגדות. אליהם מתלווים רגשות קשים של חרדה, קנאה, עלבון ומתח. בקבוצה נוצרת תלות הדדית שלילית: חברי הקבוצה מניחים כי יצליחו לממש את מטרותיהם האישיות רק אם חברי הקבוצה האחרים לא יצליחו לממש את מטרותיהם. בנוסף, שוויון הוא הציפייה ואי שוויון הוא החוק. בראשית התהליך עשויים החברים להיות באותה נקודה, אך במשך הזמן מתרחש בידול מעמדי. פרטים מסוימים לוקחים או מקבלים את הסמכות יותר מן האחרים. בקבוצה גם קיימים לחצים להטרוגניות וקונפורמיות: בקבוצות בהן אין לגיטימציה לשוני יאלץ המיעוט לבחור בין השתייכות לקבוצה וויתור על צרכיו, לבין נאמנות לצרכיו ובידוד חברתי. הבחירות לרב אינן מודעות וגובות תמיד מחירים כבדים. מתבגר הרוצה לבסס את מעמדו בקרב קבוצת השווים יוזם לעיתים התנהגויות הכרוכות בנטילת סיכונים. התנהגות זו קשורה גם לתפיסת הכול-יכולות של המתבגר ולתחושת העצמאות. סיכונים אלו עלולים לכלול עישון ושימוש בסמים ובאלכוהול, התנהגות מינית מסכנת, נהיגה מסוכנת ותאונות דרכים והתנהגות אלימה מתבגר שיבחר לא להיות כמו קבוצת השווים עשוי לשלם את מחיר הבדידות ופגיעה בתחושת הערך העצמי (מוס, 1988)

דחייה מקבוצת השווים היא נקודה כואבת בהתפתחות של בני נוער, שיכולה להוביל לתגובות דיכאוניות. כשהמתבגרים מתרחקים מההורים במאבקם לאינדיווידואציה, הם פונים לבני גילם כתחליף להדרכה ולתמיכה של המשפחה. קבוצת השווים מורכבת ממתבגרים אחרים המחפשים את אותו דבר. לרוע המזל, הנרקיסיזם של הגיל הזה מותיר את המתבגרים בלי יכולת או מיומנות לספק הדרכה למשהו, אפילו לא לעצמם. למרות זאת הם מחפשים כל הזמן את אישור הקבוצה, ודחייה מצידה היא מקור ראשי לדיכאון בקרב בני קבוצת גיל זאת (ריילי, 1999).

אריקסון (1968), הרואה קוטביות בכל אחד משלבי התפתחותו של האדם, קובע כי בתקופת ההתבגרות מדובר על "עיצוב זהות" לעומת "בלבול זהות". בדידות ובידוד הינו מצב התפתחותי שלילי של מי, שאינם מסוגלים ליצור קשר אישי-אינטימי של חשיפה הדדית ושל מחויבות הדדית. הזהות הביולוגית, החברתית, הקוגניטיבית, והשינויים המתרחשים בגיל ההתבגרות הופכים שלב זה עבור המתבגר, לתקופה מאתגרת למסד ולקיים יחסים עם קבוצת השווים.(Larson& Ham, 1933)

1.1.2 טיפול קבוצתי לילדים ונוער

מושג הקבוצה וחשיבותו בחיי הפרט מהווים נושא משמעותי בשיח הפסיכולוגי כבר זמן רב. בני אדם מבלים חלק גדול מזמנם בקבוצות ולכן תחושת העצמי נובעת מחוויות חברתיות קבוצתיות הקשורות למפגש עם אחרים. כל פרט נולד לתוך רשת של אנשים אחרים, שמתוכה הוא נוצר ובתוכה הוא מגבש תחושת זהות אישית, הלקוחה מתוך טווח האפשרויות המוצעות בה. הטענה היא כי ההנעה לאינדיבידואציה, למרות מרכזיותה בסולם העדיפות החברתית היא רק משנית להנעה הבסיסית יותר שהיא הגדרת העצמי מתוך קבוצה אנושית כלשהי. מחקרים מצאו כי בתנאי הגידול הנורמליים של הילד והמתבגר, ההורים והמשפחה הקרובה הם בדרך כלל המספקים של העצמי המתפתח להבנה, הכרה ועידוד, בעוד שהקבוצה היא זו המדרבנת, ממריצה ודוחפת את הפרט להפיק מעצמו את המרב. וויניקוט ((Winnicott, 1967 התייחס למשמעות הפסיכולוגית של התרבות, אותה הגדיר כתופעה מעברית המתקיימת כמרחב הפוטנציאלי שבין האדם לסביבתו. הוא התייחס לתרבות משקל נכבד בתהליך ההתפתחות ומקם אותה כשוות ערך למציאות הנפשית הפנימית והעולם הממשי שבו חי האדם. במרחב הפוטנציאלי, המציאות הפנימית והמציאות החיצונית נוגעות זו בזו, ובנקודת מגע זו נוצר ה'אני', בתהליך של היפרדות מן ה'לא אני' (נוי, 1999 (Hargreaves, 1972; Pines, 1988.

חוקרים ותיאורטיקנים שעסקו בקבוצות ובטיפול קבוצתי טוענים כי המתח המרכזי המעסיק מטופלים שמצטרפים לקבוצה מקורו בפחד הלא מודע מצד אחד להיבלע בקבוצה ולהיכחד ומצד שני להפוך למובדלים ומבודדים ממנה. על פי גישתו של ביון (Bion,1961) קבוצה פועלת בכל עת בשני רבדים: הרובד המוצהר שלשמו התכנסה – 'קבוצת עבודה' ובו עוסקים במציאות והרובד השני, הלא מודע המופעל על ידי קונפליקטים, חרדות והגנות – 'קבוצת ההנחות הבסיסיות'. חרדות בסיסיות יכולות לקבל ביטוי שונה בקבוצות של ילדים ומתבגרים גם בשל הנטייה של ילדים להתנהג אותם יותר בגלוי, וגם בשל מידת התלות הגדולה יותר של ילדים, הנתפשת כלגיטימית יותר. בזמן שבקבוצות ילדים דמותו של המנחה מופיעה כבוגרת וסמכותית, היא יכולה לזמן בייתר שאת את ההשלכות של 'קבוצת הנחה הבסיסית'. משום כך, בקבוצות של ילדים מתקיימות יותר סצנות כאוטיות של השתוללות הכוללות מכות, קללות וניסיונות לבריחה פיסית מהחדר(Bion, 1961; Gibbard, 1975; Scheilinger, 1964).

חוקרים שאימצו את מושג התרבות כמערכת מארגנת של משמעויות משותפות הנוצרות מחדש על ידי הפרט שילבו אותה בתחום הפסיכותרפיה הקבוצתית בילדים. במסגרת הזו נעשתה הבחנה בין תרבות עמיתים טבעית לבין תרבות עמיתים טיפולית. בתרבות עמיתים טבעית נוצר ומתקיים ארגון טבעי של משמעויות על יד קבוצת ילדים, המתקשרים ופועלים יחדיו בקונטקסט קבוע יחסית. בקרב ילדים הסובלים מקשיים בתחום הרגשי, מתפתחים בדרך כלל ייצוגים פנימיים של עצמם ושל הזולת, ואלה מפריעים לתפקוד החברתי התקין. את הקשיים הללו מביאים הילדים לכל קבוצה שהם חברים בה, וכך יוצא שילדים המגיעים לטיפול קבוצתי מביאים איתם משמעויות לא תקינות ולא אופרטיביות, והקבוצה צריכה להכיל משמעויות אלו. כדי לסייע לילדים כאלה לקיים תהליך של התפתחות, חייבת הקבוצה ליצור עבורם רשת אחרת של משמעויות המכונות 'תרבות עמיתים טיפולית'.במצב הזה מנחה הקבוצה הוא האחראי ליצירת תרבות זו, שבמסגרתה מתקיימת החזקה על הילד היכולה להיחשב כתופעה מעברית, המאפשרת לו לתקן את היחסים המופנמים שלו (Pfeifer, Weinstock-Savoy, 1984).

הפעלה של קבוצות טיפוליות לילדים דורשות תיאום בין מספר גורמים רלוונטיים על מנת לעשות עבודת הכנה מתאימה שתוכל לתמוך בתהליך, להתמירו ולאפשר לו להמריא. בין הגורמים נכללים מנהלי בתי ספר, מורים/ות, הורים, שאיתם מתקיים קשר רציף. בנוסף יש חשיבות רבה לקביעת הסטינג (setting) של הקבוצה. רובם של הילדים המופנים לטיפול קבוצתי הם ילדים בעלי טווח רחב של קשיים חברתיים, המתקשים בקיום יחסים הדדיים ובשיתוף בפעילויות קבוצתיות, כלומר שנטו לוותר על מקומם ולהתבודד ולהתרחק, או לחילופין ילדים שהפגינו התנהגות תוקפנית, ונהגו לדחוק ילדים אחרים לשוליים או להשפיל אותם. קבוצה אחרת, שדורשת טיפול בעל אופי אחר היא של ילדים שסובלים מקשיי תקשורת בעלי מקור קוגניטיבי (גולדשמידט, רז ותורי, 2008).

קבוצת הגיל של אמצע גיל ההתבגרות, חטיבת ביניים, מדגימה את השינוי הגדול ביותר בחברה המערבית בשני העשורים האחרונים. הילדים האלה הם פסאדו מתוחכמים. לעיתים פעילים מינית והמועדים ביותר להתנסות עם סמים. הם באמצע המשיכה לכיוון חופש ואוטונומיה ועדיין אין להם מספיק ניסיון חיים לעשות בחירות מוצלחות. הם מזלזלים במסורת וקובעים את האופנה בלבוש, מוסיקה ודיבור. זה הגיל של 'אני לא יודע' ו'למי אכפת'. שימת הלב הראשונה בקבוצת מתבגרים צריכה להיות נתונה לביסוס אמון. בקבוצות מתבגרים בימינו זה נושא עיקרי בעל חשיבות רבה. החשדנות והמרדנות כלפי מבוגרים, כמו גם חשדנות כלפי ילדים אחרים והחשש ל'דליפות' של תכנים מעלים חרדות בנושאי אמון וביטחון ולעיתים קרובות הנערים/ות אינם מוכנים לדבר או נמנעים מפעילויות. אמון נבנה על ידי הקשבה של המטפלים להתנגדויות של הצעירים וכאשר התחושה של ביטחון מושגת מתוך הבסיס למחויבות הקבוצתית. עד אז התרפיסטים אינם יכולים לעשות יותר מאשר לעבוד על נושא הביטחון (ריילי, 2008).

יאלום (Yalom, 1995) תאר קבוצה מוצלחת כזו שנותנת לחבריה תחושה של השתייכות, של חום ותמיכה, והם מצידם מסוגלים להשיב לאחרים בהבנה וקבלה בלתי מסויגת. תרפיסט של קבוצת מתבגרים עלול להיות מאוכזב אם אלה צפיותיו מקבוצת המתבגרים כי מטופל בקבוצת מתבגרים ממוקד בעצמו מעל לכל שיקול אחר, ובאופן אישי יש לחברים רק מעט להעניק לאחרים כי הם נאבקים למצוא את עצמם. קבוצת המתבגרים מוצאת את זהותה באמצעות קוד לבוש, אוריינטציה של מין וסמים, תרבות סוציו-אקונומית ואוצר מילים. חבר הסוטה מהקריטריונים האלה הופך לאאוטסיידר. קשר מסורתי יותר לקבוצה יכול להתפתח אם הקבוצה נפגשת לאורך זמן והופכת לקבוצה יציבה שלמתבגרים בה יש זמן לצמוח יחד וללמוד כיצד לעבור מנרקיסיזם ליחסים אמפטיים (ריילי, 2008).

המטלות של התמודדות עם שינויים פיזיים של התבגרות, של הצורך להיבדל מהמשפחה ולהפוך להיות עצמאי, של פיתוח יחסים אינטימיים עם אחרים, בעיקר עם בני המין השני ושל גילוי היכולות את הכישרונות לעבודה, יכולים כולם להוביל את המתבגרים למצב נפשי של אומללות, עצב ודמורליזציה כשהם עומדים בפני הלא ידוע. הנוער המופנה לקבוצות טיפוליות סובל במקרים רבים ממצב רוח עקבי של עצב, חוסר תקווה ואפתיה, המפריעים לתפקוד שלהם ויכולים להוביל לסבל אישי ניכר. מתבגרים אלה מתלוננים לעיתים ישירות על דיכאון או, וזה נפוץ יותר, על היעדר רגשות, ריקנות, חוסר הערכה עצמית, בדידות וחוסר תקווה. לעיתים מתעוררות מחשבות אובדניות שנובעות הרבה פעמים מהיסטוריה של בעיות התנהגותיות, קשיים בבית ספר, אפיזודות של חרדה וקשרים משפחתיים רופפים. האתגר של התרפיסטים בקבוצה הוא להתיר את סבך כל ההתנהגויות הסימפטומאטיות, שבחלקן נובעות משלב ההתבגרות בדרכים עדינות, לא מעמתות, וגמישות, שאינן מאיימות על הביטחון של המטופלים באמצעות כפיית חשיפה מהירה (ריילי, 2008 Parry-Jones, 1989;).